טרנדים בעולם העיצוב

הכנס: "Next: טרנדים בעיצוב ומיתוג לקראת 2020+", נערך ביוזמת עיריית חולון ומוזיאון העיצוב חולון. והכרטיסים אזלו בערך תוך 24 שעות, נדמה שציבור המעצבים העצום שגדל כאן בהמוניו צמא למישהו שיגיד להם משהו בעל ערך ותוכן אמיתי.

ההרצאה הראשונה ניתנה על ידי ד״ר גלעד פדבה: "מיתוג וחיזוי סלבריטיז: מחשבות על הקלות הבלתי-נסבלת של הכוכבוּת" אז נקודה קלה לטיעון, כוכבות היא הרבה דברים אבל היא בטח לא קלה.

דר גלעד דיבר על העובדה שפעם הסלבריטאים היו אנשים בודדים, מורמים מהקהל, למעשה לדבריו עד שנות ה50 סלבריטיז היו דיוות אופרה ואמנים מפורסמים, כיום התופעה התפשטה למרחבים פחות צפויים פוליטיקה, עסקים, שפע סלבריטיז צצים בשל צרכים שיווקיים ומסחריים של השיווק הקפיטליסטי, הוא משווה את הסגידה שלנו אחר האייפון לסגידת ההמונים אחרי מנהיגים במשטרים חשוכים. ואני לא יכלתי שלא לתהות אם ייפול הקפיטליזם, מה יבוא אחריו?, כי את הקומוניזם כבר ניסינו וגם זה לא היה ניסוי חברתי מבריק במיוחד.

הוא גם דיבר על ביקורת ניאו נרקסיסטית לאיכות פרסום פולחן הסלבריטאים כאשר ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות עברה מהוליווד לאינסטגרם, אז עשיתי קצת גוגל, (הדבר הזה שמחובר לנו ליד) וגיליתי שהתפיסה הניאו מרקסיסטית פירושה "רעיונותיו של המעמד השליט מהווים בכל תקופה את הרעיונות השליטים" אותו מעמד, שאמצעי היצור עומדים לרשותו, – אף הפיקוח על היצירה הרוחנית  מצוי בחזקתו" קרל מרקס או במילים אחרות "תקשורת ההמונים היא הזרוע המבצעת של השלטון".

ואני רוצה לשאול מה ההבדל אם פעם היה כוכב אחד אוטוריטה והיום יש עשרות? מתי הכוח הזה מסוכן יותר, כשהוא מפוזר על פני אלפי כוכבי אינסטגרם או מרוכז בעיתון אחד, תחנת טלוויזיה אחת, שדרן אחד על המרקע?

הוא ציין את העובדה שאנשים מעדיפים להאמין היום לפתיה באינסטגרם עם אלפי עוקבים ולא למומחה אמיתי אחד. עכשיו זה בדיוק העניין, לאורך השנים, מומחים שיקרו לנו וסילפו מחקרים ועובדות במדיה על פי אינטרסים מסחריים כאלה או אחרים, אנחנו פשוט לא מאמינים להם יותר. זה לא אישי. חוסר האמון שלנו נבנה על פני שנים רבות בעמל רב.

הדס צוקר הרצתה על : "בזמן שדיברת עם אלקסה, סין מיתגה מחדש את תרבות השפע". אז אלקסה לא תפסה אצלנו עד כדי כך, אבל כל מי שבידו חברים אמריקאים טובי לב יודע שמתישהוא אתה מוצא את עצמך מספיק שיכור או בודד, מה שהגיע קודם כדי לשבת בסלון ולדבר עם אלקסה. זה קורה לטובים ביותר.

הדס דיברה על ההתפתחויות בכלכלת סין ממדינת עוני נחשלת למעצמת חקלאות תעשייה טכנולוגיה ומדעים שבה הייצוא גדל בכל שנה. בזמן שנכמרו רחמינו על העבדות החדשה שמסמלות בעבורנו המילים "מיוצר בסין" סין התפתחה מעוני מחריד למעמד ביניים חדש. וכיום היא ממתגת עצמה מחדש כ"מעוצב בסין" לא פחות ממיוצר בסין. כי הסינים בעצם יודעים לעשות הכל, זו לא אשמתם שהעולם ביקש מהם לייצר רק את ההכי מהר בהכי זול.

במהות סין הפכה לקפיטליסטית כי צריכה היא מנוע צמיחה וכי הממשלה פועלת על פי מנוע צמיחה של תוכנית 5 השנים של סין. ובמרחב שנוצר בין הקדמה שרוצים להגיע אליה או לחלופין אותו רוצה הממשלה להציג כלפי חוץ, למצב האמיתי ברחובות נכנס המיתוג שיוצק תוכן לתוך החלל בין החלומות למציאות.

וגם הקבצנים כבר יודעים לבקש את הקאש באפליקציות payme שהתפתחו כי אף אחד לא סומך על הבנקים ועל חברות האשראי אבל מאפשרות באופן אירוני פיקוח צמוד מאוד של הממשלה והרשויות להלבנת הון.

פדי מרגי: בהרצאתו"קנו אותי, אני ערכי!" מעצב, מומחה למיתוג והבעלים של חברת המיתוג Talking Brands. דיבר על כך שאיבדנו ייחודיות בעקבות המהפיכה התעשייתית ומאז אנחנו מחפשים ערך, אם פעם היו מעט יצרנים בעסקים משפחתיים קטנים, החברות היצרניות צריכות למכור לנו חזרה את הערכים שאיבדו במעבר לתיעוש הגדול אז הם מוכרים מוצר פלוס ערך "שמחה, אהבה, משפחתיות, שייכות קהילה, קיימות"

כי מלא אנשים שהתנדבו בכלל לא ידעו שבסופו של דבר זה ייגמר עם הלוגו של קוקה קולה מצד שמאל.

הראשונים שהגדילו לעשות לדבריו היו בנטון כשהיו הראשונים שהראו רק ערכים בלי מוצר בפרסומת וכך נוצרה אינפלציה של ערכים,כשחברה אחת מציגה עצמה כמשפחתית זה מרגש, אבל אם הרבה חברות אומרות שהן משפחתיות איבדנו את הערך של המושג.

צרכנים זה כמו ג'וקים, אתה מרסס עליהם יותר מדי פרסומות הם הופכים לעמידים, ואז כל מה שנשאר לעשות זה להגביר את חומר ההדברה.

לפני מהפכת המידע המותג חלחל את הערכים למטה, המותג קבע והמותג פרסם אולם ב1990  מערך החברות השתנה בעקבות דעת הצרכנים, וכיום כבר פחות מעניין אותנו המוצר או הערך שמכרו לנו איתו, הצרכן רוצה לדעת במה המותג מאמין ומה באמת הוא עושה בשביל זה. כך נוצרה פירמידת צרכים חדשה מבהירה את עולם הערכים של החברה הקפיטליסטית ובשביל שנקנה את המוצר הנוסף שאנחנו באמת לא צריכים החברה צריכה לשכנע אותנו שתרמנו מעט כדי להיות אנשים טובים יותר.

אמיתי או לא, בסופו של יום יש מי שנאלץ לעשות מעשים טובים כדי שנסכים לקנות אותו וזה לבד כבר אומר הכל.

כריסטופר סנדרסון אורח הכבוד הרצה על "התקוממות מוסרית: עתידם של המיתוג והעיצוב הגרפי" כריסטופר הוא המייסד והשותף של "מעבדת העתיד" (The Future Laboratory), חברת תחזיות בריטית מהמובילות בעולם ב-16 השנים האחרונות, סנדרסון, מרצה בינלאומי נחשב ומעורר השראה, שבכנסים, בהרצאות ובתדרוכי הטרנדים שהוא מעביר מצליח לנתח, לאבחן, להגדיר ולחשוף כיצד מהלכים גלובליים, כלכליים ואידאולוגיים באים לידי ביטוי בטרנדים ובעולם העיצוב.

את ההרצאה שלו הוא התחיל בסרטון שספר כמה זמן אנחנו משקיעים בלצפות במישהו אחר משחק, בוולוגרית פותחת קופסת מתנה , באלמוני מפורסם במידה זו או אחרת עושה משהו שאנחנו היינו יכולים לקום מהספה ולעשות בעצמנו בקלות בלתי נתפסת. והסרטון שנגע בכל נימי אצבעותינו האוחזות במסך הטלפון הסתכם בסמל של נייקי.

כי זו מהות העניין, כל מי שמרצה לנו על איכות חיים כזו או אחרת היום ממילא גם מנסה בסוף למכור לנו משהו.

הוא דיבר על העובדה שהפלאפון משחרר את אותם אנדורפינים שמשחררים סמים, אלכוהול או כל פעולה ממכרת אחרת במוח וזה מה שאנחנו שמים ביד של הילדים שלנו. ואיך גם בחופשה הפלאפון הוא זה שנכנס איתנו לסלפי בים ובמיטה. וכיצד העובדות האלה שינו ומשנות את פני עולם העיצוב והדרך בה אנחנו מתקשרים אחד עם השני.

86% מהדור הצעיר רוצים לדעת שהמוצר אותו הם קונים שימש כדי לעשות משהו טוב. סיפרו לנו סיפורי עבר על גבורה הירואית והאכילו אותנו בצרכנות קפיטליסטית והיום אנחנו רוצים לדעת שמה שאנחנו באמת עושים ביום יום (שזה תכל'ס לייקים וקניות) מוביל לעולם טוב יותר. שאנחנו חלק ממהפיכה כמו המהפיכות שהתחנכנו להאמין שהיו טובות פעם כשאנשים עוד ניסו לשנות את העולם. שהמסך הזה שנמצא ביד שלנו ומתיימר לקשר אותנו עם אנשים בכל העולם יכול גם לעשות טוב. ועדיף דרך צרכנות כמובן.

תשומת הלב שלנו ירדה מ 12 שניות למאמר ל 3-4 בממוצע, מה שמשנה את מצב הטיפוגרפיה והמסרים שמועברים לנו על ידי שיווק. אם לא הצלחתי לקלוט את השלט שהבזיק בעיני במשך 4 שניות זהו אינו פרסום שעביר את המסר. עובדה המשנה את הטיפוגרפיה שלנו, הפונטים הקריאים למכוונת מסך מהבהב.

ובאופן כללי אנחנו בעיקר יותר פגיעים כי המסך הזה שיוצר לנו את האשלייה הבלתי פוסקת של קשר עם אנשים אוהבים בעיקר מפריד אותנו מכל מה שנוכח וקיים. למעשה 65% מצעירי המילניום מדווחים שאינם חשים בנוח בשיחה פנים אל פנים. 8 מתוך 10 אנשים מעדיפים לתקשר במייל או בכתב מאשר בשיחה אמיתית. ואפליקציות חדשות נכנסות לחיינו כדי להשתיק את אוסף הצפצופים הטורדניים שמתריע לנו על כל אפצ'י שמישהו עשה ברשתות החברתיות כי אנחנו פשוט לא מסוגלים לעשות את זה בשביל עצמנו לבד.

הצבע הפך לטרנד בפני עצמו, לא צבע מסויים, לא פלטה כזו או אחרת שהכריזו עליה טובי המומחים אלה הצבע כמונח, כמושג כקונספט. בעולם בו כיסינו הכל באפור מלחמה ללא הבדלים מוחשיים כי רצינו להיות דומים אחד לשני ללא היכר. כל צבע יהווה סימן היכר וצבעוניות מתפרצת תסמל חיות ושמחה.

מעצבים דוחים אקסיומות השגורות לשיווק של מוצרים ונדרשים לספק תצורות שונות של דימויים ליצירת אינטרקציה רגשית לא עוד טפטופי דם של מחזור, אבל מה לגבי ביצה סרוחה?

חברות מסחריות נדרשות לשנות את כל דפוסי החשיבה שלהן לגבי מהו גברי ומהו נשי ומי רוצה/צריך לצרוך מה בעולם בו הגבולות מזמן כבר היטשטשו. ולמעשה הנסיון לנחש מה יהיה הדבר הבא בעולם הטרנדים לקוח מחיי היום יום אותם אנחנו בכלל מנהלים, ובאתרי החדשות אותם אנחנו צורכים כצהובון ארוך ומתמשך בלי להקדיש להם דקה נוספת בקהות החושים אותה השכלנו לגדל במאמץ עילאי לשרוד.

ואם בעבר חברות הצרכנות ניסו לשכנע אותנו להתבדל, לקנות משלנו, להיות היחידים ש… המשחק הוחלף לקיימות וסביבה. הצורך לחלוק, להשאיל, לשמור, לתקן , להיות אנשים טובים יותר דרך העובדה שאנחנו קונים משהו, כי בסופו של יום כולנו ממש רוצים להיות אקולוגיים עצלנים נוטפי שיק וגלאם בלי לזוז מהספה.