להשתתף בשבוע האופנה בתור בלוגרית זה תענוג אמיתי. המסיבה מצויינת, הנוף מהשורה הראשונה נראה מעולה, היין טעים, הדוגמניות רזות עצובות ויפות, המוזיקה נפלאה, נעלי הניו באלאנס (בכל זאת המותג החביב עלי כיוון שעדיין מחזיק קו ייצור פעיל לחלק מדגמיו בארה"ב) הנדסו הלוך ושוב על המסלול בצבעים נפלאים. בחיבור שנראה טבעי עם דגמי התצוגה.
הקניון שהקיף אותנו היה נוצץ ומהבהב מכל עבר ובעיקר היינו ניצבים מאושרים בהפקה של פרסומת אחת זוהרת וגדולה.
עבודות של 37 סטודנטים חלפו על המסלול, אוצרות לא פשוטה בכלל לאגד מכלול כזה לסך תצוגה קוהרנטית אחת ועוד בחסות מטרייה של 3 ענקים מסחריים נפרדים.
אולם נדמה שהסטודנטים שהיו אמורים להיות מרכז הסיפור הפכו לקול אחורי של נותני החסות הרבים שהילכו לפניהם. הדגמים עברו מולי כבליל בלי שום יכולת לדעת מה שייך למי ולמה
האופנה אינה זוכה לתמיכת התרבות על ידי הגופים הציבוריים, עובדה המתירה ריק פנוי לגופים המסחריים לקחת את החסות של תומך האמנות הנדיב, ולאמנות או לאופנה במקרה הזה לא נותר אלא ללקק את הפצעים ולהעמיד פנים לשבוע אחד שיש פה כלכלה שניתן להתקיים בה. נראה שהשנה הסטודנטים הצעירים לא נשארו לבד במערכה המסחרית, שלל נותני חסויות הצטרף למעצבים הותיקים בלוחות התצוגה שפוזרו בין שלטי הניאון המהבהבים של חנויות הקניון.
המעצבים הרבים והמוכשרים שנמצאים בקרבנו הם לא תוצר של שפע או של רשימה מיוחצנת באתר פשיניסטה, הם תוצר של האין ושל כוח ההישרדות שלנו. כי מי שרוצה לבלוט מעל השאר צריך לייצר לבד את מה שהספקים שלנו לא הספיקו לייבא מסין עדיין.
שיטוט קל ברשת גילה לי שלא פשוט להיות היום סטודנט. בזמני היינו אמורים ללמוד ולעסוק באמנות עד תום שנה ד, אז בשאיפה נמצא עצמנו תופרי הלבשה תחתונה לתפארת. היום נדמה שלכל סטודנט שנה ב צריך כבר להיות בעל חזון מגובש, ונוכחות אינטרנטית מתוקתקת.
ואף על פי כן ולמרות הציניות המרה, אכן הייתה זו תצוגה מרשימה ומהנה. מצרפת חלק מהדגמים ששבו את ליבי להנאתכם:
אמיר שביט: קישור לאינסטגרם
יפעת עזרא קישור לאינסטגרם
הילה כהן: קישור לאינסטגרם
לינור קהלני קישור לאינסטגרם
This post is also available in: English (אנגלית)
